ערוך השלחן יומי – אורח חיים

סימן י״ד

Wednesday, March 12^nd 2025

י וגם מדינא דגמרא אין זה רק כששאל טלית שאינה מצוייצת. אבל שאלה כשהיא מצוייצת – פסק הרא״ש שם שמברך עליה מיד, וכן פסקו הטור והשולחן ערוך סעיף ג. דוודאי אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה מיד, ואם לא יועיל דרך שאלה – ליהוי במתנה על מנת להחזיר (שם, ומזה גם כן ראיה למה שכתבנו). ופשוט הוא דזהו רק בטלית המיוחד למצות ציצית, ולא בסתם בגד של ארבע כנפות (ט״ז סעיף קטן ד). וכן זהו רק כשהשאילו להתפלל בו, אבל כששאלו על רגע כמו לעלות לתורה וכל כיוצא בזה – אינו מברך, דלא השאילו מפני המצוה אלא מפני הדרך ארץ. וכן פסקו הגדולים (ים של שלמה בחולין שם, ומגן אברהם סעיף קטן ו). וכן כששואל טלית מחברו להיות מוהל או סנדק – אינו מברך עליו. אבל שאלו לעבור לפני התיבה להיות שליח ציבור – מברך. וכן כהן העולה לדוכן, דזהו כתפילה ממש (שם). וטלית של קהל הוי כשלו, שיש לכולם חלק.

יא כתבו הטור ושולחן ערוך סעיף ד דמותר ליטול טלית חברו ולברך עליה, ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת. עד כאן לשונו. משום דוודאי ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממונו (טור), ורצון בעל הטלית בכך ולא קפיד. ולכן אי ידעינן דגברא קפדנא הוא – אסור ליטול שלא מדעתו. ונראה לעניות דעתי אף שרבותינו פסקו הדין הזה, דבסתמא מותר ליקח טלית חברו שלא מדעתו ולהתפלל בו מטעם דוודאי ניחא ליה, מיהו אנן חזינן דהרבה מקפידים בזה מאוד, ובפרט כשהטלית הוא חדש ונקי. וגם יש בני אדם שאין סובלין כלל שאדם אחר ילבש בגד שלהם מטעם זיעה ונקיות. ונראה לעניות דעתי שמאוד יש להתיישב בדין זה.

יב וגם במקור הדין לא פסיקא כל כך להתירא בכל גווני. דהסמ״ק כתב היתר זה בטלית שאינו מקופל ומונח במקום מוצנע, אבל במקופל צריך ליטול רשות (הובא בבית יוסף). והמרדכי כתב על זה דאי מקפלו כבתחילה – שרי. או שמא כיון שהבעלים קיפלוהו – גלי דעתיה שמקפיד בדבר מלהשאילו. עד כאן לשונו (שם), הרי שגם בקיפול מסתפק וכל שכן כשמונח במקום מוצנע. והנימוקי יוסף כתב כלשון הזה: ובמקום שנהגו להניח טליתותיהן בבית הכנסת, אם בא אדם להתעטף בו לפי שעה ולהחזירו במקומו – מותר… ור״י כתב: ואותם שלוקחים ציצית שמוצאים בבית הכנסת בלא ידיעת בעליהן – מותר… עד כאן לשונו. הרי מפורש שאפילו המתירים לא התירו רק כשהטליתות מונחים בבית הכנסת, ולא שכל אחד מצניע טליתו במקום מוצנע, דבכהאי גוונא לא מצינו מי שהתיר. ונראה לי ברור דגם הטור ושולחן ערוך מיירי בכהאי גוונא. אבל כגון אנו, שכל אחד מקפל טליתו ומצניעו בתיבה, או שנותן להשמש להצניעו בתיבה – וודאי דאסור בלא דעת בעלים אלא אם כן יודע בבירור שהבעלים אינם מקפידים. ועכשיו המנהג שהשמש נוטל טלית של אחד מהבעל הבית המוצנעים אצלו בתיבתו, ונותנו לאורח להתפלל בו. ולדעתי אסור לעשות כן בלי ידיעת הבעלים. ואין להקל בזה כי יש בזה חשש גזל, דשואל שלא מדעת גזלן הוי. ועל זה נאמר: ״ובוצע בירך ניאץ ה׳״, ומוטב יותר להתפלל בלא טלית.

יג וכתב רבינו הרמ״א דתפילין מותר גם כן ליטול שלא מדעת. אבל אסור ללמוד מספרים של חברו בלא דעתו, דחיישינן שמא יקרע אותן בלימודו. עד כאן לשונו. ואפילו באקראי בעלמא אסור, דשמא יעיין בו הרבה עד שיקרע מרוב משמושו. ומכל מקום לעיין בעלמא נוהגין היתר, וכן ליקח סידור ומחזור בלא ידיעת הבעלים, דרובא דעלמא אינם מקפידים בזה. ועיין מה שכתבתי בחושן משפט סימן רצ״ב סעיף ל״ד. (ועיין ט״ז סעיף קטן ז׳, ומגן אברהם סעיף קטן י׳.)

יד טלית של שותפין חייבת בציצית, דכתיב: ״על כנפי בגדיהם״ (חולין קלו ב). ומי ילך בו – זהו כפי תנאם. ואם לא התנו – ילך בו כל אחד זמן ידוע. ופשוט הוא שיכול אחד מהם לטעון טענת ״גוד או איגוד״. ובגד שיש בו ארבע כנפות, ויש לאשה או כותי שותפות בו – פטור מציצית. וצריך עיון.

סימן ט״ו

א מותר להתיר ציצית מבגד זה וליתנם בבגד אחר. ואין בזה משום ביזוי מצוה, כיון שנותנם בבגד אחר. ולמה עושה כן? או מפני שבגד זה ישן וזה חדש, או מפני שזה ערב עליו וזה קצה נפשו בו. ואין נפקא מינה לדינא בזה. אבל להתיר ציצית מבגד ולא להטילם במקום אחר – אסור כמו ליטול מזוזה מבית, דאין לך בזיון גדול מזה. אלא אם כן רוצה לעשות בגד זה שלא יהיה בו ארבע כנפות, או שרוצה למוכרו לכותי, דאז מותר להתיר הציצית בכל ענין (מגן אברהם סעיף קטן ב). אבל כשמוכר לחברו – אסור לו להתיר הציצית אם אין רצונו להטילן בבגד אחר (שם). ואם רוצה לעשות ציצית יותר יפים מאלו – מותר גם כן להסירן בכל ענין (שם). וכן אם נפסקו הראשון אף על פי שעדיין הן כשרים, מכל מקום אם רוצה להסירן ולעשות ציצית שלמין – גם כן מותר בכל ענין (שם). וכן מטליתות של מתים – מותר להתיר, שאינם בני חיובא.

ב יש מי שאומר דחוט שנשתייר בה כדי עניבה, דכשר כמו שכתבתי בסימן י״ב, מכל מקום להטילה לכתחילה בבגד – אסור, דלכתחילה צריך חוט שלם ארוך שתים עשרה גודלין (שם סעיף קטן א). אמנם אם ירצה לקשור לחוט זה עוד חוט אחר, כדי להשלימה להשיעור – מותר, דקשירה חשיבה חיבור גמור כאילו חוט אחד (שם). ואימתי מועיל קשירה? קודם שהטילן בטלית. אבל להכשיר על ידי קשירה אחר שהן עשויין בהטלית – לא מהני. כגון שנפסקו החוטין שלא נשתייר בהם כדי עניבה, וירצה להכשירן על ידי קשירה – אינו מועיל, דזהו ״תעשה ולא מן העשוי״ בפסול (שם). וכבר בארנו זה בסוף סימן י״ב, עיין שם.

ג איתא בגמרא (מא א): טלית שנקרעה חוץ לשלוש – יתפור. תוך שלוש – לא יתפור. תניא נמי הכי: טלית שנקרעה… רבי מאיר אומר… וחכמים אומריס… ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה. ושוין שמביא תכלת ממקום אחר ותולה בה. ופירש רש״י: ״חוץ לשלוש״ – למעלה משלוש אצבעות משפת הכנף. ״יתפור״ – ולא חיישינן דילמא פייש מידי מחוט התפירה, ויניחה ויוסיף עליה עד ארבעה חוטין לשם ציצית, ואיכא ״תעשה ולא מן העשוי״. דהא חוץ לשלוש לא חזי לתלות ציצית. אבל ״בתוך שלוש״ – דראוי להניח שם ציצית, ״לא יתפור״ – דהכא חיישינן כדפרישנא. עד כאן לשונו. ועל ״ושוין…״ פירש רש״י שמביא מטלית אחרת ויש בה תכלת ותולה בה. משום ד״על כנפי בגדיהם״ כתיב, ו״כנף״ זה לא היה מבגד זה בשעת עשייה. ושוין שמביא תכלת מתיר ציצית מטלית אחרת ותולה בה, דהכא ליכא ״ולא מן העשוי״, דהא צריך לחזור ולכורכה ולתקנה כאן כבתחילה. עד כאן לשונו.

Thursday, March 13^rd 2025

ד מבואר מדבריו דהחשש שבתוך שלוש לא יתפור – משום שמא יצרף חוט של תפירה לציצית, ואיכא ״תעשה ולא מן העשוי״. כלומר: אפילו אם חוטי התפירה הם מחוטים שנטוו לשם ציצית, מכל מקום יש בזה משום ״ולא מן העשוי״, שהרי הטילו בבגד לשם תפירה ולא לשם ציצית. ואם כן עשוי בפסול. ואין חילוק לרש״י בין נקרע החתיכה כולה מן הבגד, או עדיין מחוברת לבגד, כיון שהחשש הוא משום חוט התפירה. אבל נגד זה יש קולא, דאין חששא זו אלא כשתופר בחוטין ממין שעושין בהם ציצית. אבל אם תופר בחוטי משי וכיוצא בזה – ליכא חששא זו, שהרי אין אנו עושין ציצית ממשי. וזה שאין מביאין חתיכה אפילו גדולה ממקום אחר כשיש ציצית בהחתיכה ולתופרה לטלית זה, דאף על גב דאין כאן חשש שיורי תפירה שהרי היא למעלה משלוש. אבל בזה אין צורך לחשש דהיא פסולה מעצם הדין, דהא כתיב ״ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם״ – והרי כנף זה לא היה בבגד זה בשעת עשייה. כלומר אף על גב דאחר כך נעשה מבגד זה – הרי עשוי בפסול, ויש בזה משום ״ולא מן העשוי״. ולכן כשמתיר ציצית מבגד אחר – רשאי לתלות בה, שהרי עושה מחדש וליכא ״מן העשוי״.

ה וגם ברמב״ם בפרק ראשון דין י״ג מפורש דפסול הבאת חתיכה עם ציצית ממקום אחר הוא משום ״ולא מן העשוי״. וזה לשון הרמב״ם: ציצית שנעשו מן העשוי מקודם – פסול. כיצד? הביא כנף שיש בה ציצית ותפרה על הבגד, אפילו יש באותה הכנף אמה על אמה – פסול, שנאמר: ״ועשו להם ציצית״ – לא מן העשוי… עד כאן לשונו. ודין נפסק תוך שלוש, כתב שם בדין י״ח וזה לשונו: נפסק הכנף שיש בה ציצית חוץ לשלוש אצבעות – תופרה במקומה. בתוך שלוש – לא יתפור. עד כאן לשונו. ולא ביאר הטעם. מיהו על כל פנים בדין הראשון הוא משום ״ולא מן העשוי״, כפירוש רש״י.

ו ודברי הטור סתומים לגמרי, שכתב שני הדינים בלא שום טעם עליהם, עיין שם. ובוודאי אילו היו חולק בדין הראשון על טעמו של רש״י והרמב״ם היה מבאר זה, ובוודאי דגם הוא סובר דהטעם הוא משום ״ולא מן העשוי״. וגם הנימוקי יוסף כתב הטעם משום ״ולא מן העשוי״. ואף גם בדין ד״תוך שלוש״ כתב טעם זה, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא. וגם הרא״ש (סימן י״א) שכתב בדין הראשון, וזה לשונו: משום ד״על כנפי בגדיהם״ בעינן, ו״כנף״ זה לא היה בבגד זה בשעת עשייה. עד כאן לשונו. כוונתו גם כן כן, שהרי העתיק לשון רש״י. (ורש״י הא סיים בה״ושווין״ השני, דהכא ליכא ״ולא מן העשוי״. עד כאן לשונו. מבואר להדיא דב״ושווין״ הראשון יש ״ולא מן העשוי״ כדברי הרמב״ם המפורשין, ואין בזה ספק כלל. וגם כוונת השולחן ערוך בסעיף ב כן, עיין שם.)

ז ויש בזה שאלה: דאם כן למה בנקרע לגמרי חוץ לשלוש יתפור? הלא כיון שהכנף הזה נקרע מהבגד איך יתפרנה עם הציצית, הלא נפסלה משום ״ולא מן העשוי״? דיש לומר דאין זה דמיון, דהא סוף סוף כנף זה הוא מבגד זה ולא מבגד אחר, וכשחוזר ומחברו – חוזר לקדמותו. דבבגד זה נעשה בכשרות מתחילתו, ולא קרינא ביה ״העשוי״ בפסול, שהרי לא נעשה בפסול. אבל כשמביא ממקום אחר – הרי לגבי בגד זה נעשה בפסול. (וזהו כוונת המגן אברהם סעיף קטן ג׳. וגדולי אחרונים שקלו וטרו בזה, והדבר ברור כמו שכתבתי. ודייק ותמצא קל.)

ח ודע שיש שרוצים לומר דכשיש בהכנף שיעור טלית החייבת בציצית, שרשאי לתופרה לטלית אחרת. ולא קרינן בהציצית שבכנף ״ולא מן העשוי״ בפסול, כיון שיש בה עצמה שיעור ציצית. ולדבריהם צריך לומר: הא דאמרה הגמרא אפילו אמה על אמה – משום דבאמה על אמה עדיין אין בו שיעור טלית. ולעניות דעתי אינו כן, דהא מהגמרא משמע דלרבותא קאמרה: אפילו היא גדולה הרבה. ונראה לי דכל שיש שֵם ״כנף״ עליה – נפסלה ציציותיה בהתחברה לבגד אחר. והיינו כשיחבר מיעוט לרוב, דבהכנף יש פחות ממה שיש בהבגד שחובר לה. דהבגד נקרא על שם הרוב, וממילא דהמיעוט נקרא ״כנף״ ואין כאן ״על כנפי בגדיהם״. אבל כשהוא הרוב וחובר להמיעוט – כשר, דאין זה כנף אלא עיקרו של בגד. וצריך שבהמיעוט לא יהיה בו ציצית (כן נראה לפי עניות דעתי).

ט וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג: טלית מצוייצת כהלכתה שחלוקה לשתים, ובכל חלק יש בו שיעור להתעטף, ונשאר לכל אחת מהם ציצית אחת או שתים – אין בו משום ״תעשה ולא מן העשוי״. עד כאן לשונו, וזהו מתשובת הרשב״א סימן רי״ז, עיין שם. ביאור דבריו: שלא תאמר כיון שאסור לחבר כנף שבו ציצית לבגד, אם כן נפסלו לעולם הציצית שבכנף. דאינו כן, דאימתי נפסלו? בהתחברו לאחר. אבל כשהוא לבדו – הציצית כשרים, ועושה עוד שני ציציות בקצוותיה במקום שנחלקה. ויש אומרים דלכן כשתופרה באחרת – פסולה (ב״ח). ויש אומרים דכשירה. ולכתחילה מותר לתופרה באחרת (מגן אברהם סעיף קטן ד). ולפי עניות דעתי שניהם אמת: דאם מחברה לחתיכה גדולה ממנה – נפסלו הציצית, דנעשה שם ״כנף״ עליה. ואם חיברה לקטנה הימנה – כשרה וכמו שכתבתי בסעיף הקודם, משום דעליה שם ״בגד״ ולא שם ״כנף״. (עיין מגן אברהם סעיף קטן ד׳, דמשמע שהב״ח אוסר גם לחבר אחר כך שני החצאים יחד. ועל זה השיג מנקרע חוץ לשלוש. וצריך עיון, דבב״ח מפורש כשמצרף לכל חלק חתיכה אחרת, עיין שם. ואם המגן אברהם גם על זה השיג, אם כן מאי ראיה מנקרע חוץ לשלוש? מיהו לדינא העיקר כמו שכתבתי. ודייק ותמצא קל. ודברי הט״ז בסעיף קטן ג׳ שאוסר לחברם יחד – תמוה.)

י ובנקרע תוך שלוש, שבארנו דלרש״י הטעם משום חוט התפירה כמו שכתבתי, וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד דלטעם זה אפילו נקרע כל שהוא – לא יתפור, עיין שם. וכבר בארנו זה. ועוד כתב דלפי זה טלית של צמר שנקרעה תוך שלוש – מותר לתפור האידנא, דאין דרך לתפור בחוטי צמר. עד כאן לשונו. כלומר: דבטלית של צמר הציצית גם כן של צמר, וממילא דבשארי חוטין מותר. (וכן הוא מסקנת המגן אברהם בסעיף קטן ו׳. ומה שכתב בסעיף קטן ה׳ דהתפירה לא נטווה לשמה – תמוה, דאם כן למה צריך רש״י לטעם ד״ולא מן העשוי״? ולכן נראה לי כמו שכתבתי בסעיף ד. ונראה לי דאצלינו שתמיד הציצית של צמר, ואין דרך לתפור בחוטי צמר, אם כן לשיטת רש״י הותר זה לגמרי. ודייק ותמצא קל.)

יא אבל יש מרבותינו שלא הסכימו לפירוש רש״י אלא לפירוש רב עמרם גאון, שפירש משום דתוך שלוש – בטל הציצית מיד, שלא נשתייר בו שיעור ״כנף״. וכשחוזר ותופרו – הוה ליה ״תעשה ולא מן העשוי״ (נימוקי יוסף). ומובן דאין הפסול אלא אם נקרע לגמרי מן הבגד. אבל כשעדיין מחובר קצת – מותר. וכן אפילו בנקרע לגמרי – אין הפסול רק בהציצית שהיה תלוי בהקרע. אבל לעשות ציצית חדשים אחר שתפרה – מותר, דאין כאן ״ולא מן העשוי״.

יב וכן מבואר מדברי הרמב״ם שהבאנו, מדכתב: נפסק הכנף שיש בו ציצית… בתוך שלוש – לא יתפור. עד כאן לשונו, הרי דהפסול אינו אלא על הציצית שיש בו עתה, ולא מה שיעשה אחר כך. ולכן דקדק לומר ״נפסק הכנף״, כלומר: נפסק לגמרי. אבל מחובר קצת – מותר. אבל לשון הטור שכתב: נקרעה הטלית תוך שלוש לכנף – אינו יכול לתופרה. חוץ לשלוש – יכול לתופרה. עד כאן לשונו, ומדלא הזכיר ״ציצית״ וגם לא כתב ״נפסק״ – משמע כפירוש רש״י (וכן כתב הב״ח). ואף על גב דהרא״ש הביא שתי הפירושים, מכל מקום לא הכריע. ולכן הסכים הטור לפירוש רש״י. וגם המרדכי כתב כפירוש רש״י, עיין שם.

עה״ש יומי השלמה – יורה דעה

סימן ג׳

[שחיטה א"צ כוונה אבל כח גברא בעינן ובו ז' סעיפים]

Wednesday, March 12^nd 2025 – השלמה

ו הרשב״א ז״ל בספרו תורת הבית סוף שער א׳ מסתפק דזה שהצריכה התורה כח גברא בשחיטה אם בעינן כוונה לכח זה אם לאו ונ״מ לדינא כגון שדרס אדם ברגלו או בידו על הסכין ומכח זה נפל הסכין ושחט הסימנים דכח אדם איכא אבל האדם לא כיון לכח זה וכן בנפל מחיקו שכתבנו יש להסתפק בזה דאולי לא פסלה התורה רק בנפלה שלא מכח אדם כגון שהסכין נפל מעצמו מאיזה מקום אבל לא כשבא מכח אדם וכתב שאע״פ שסברתו נוטה לזה מ״מ רבותינו בעלי התוס׳ כתבו דדווקא כשהאדם הטיל הסכין בכוונת זריקה וכשנפל מחיקו או שדרס ברגלו פסול ואע״ג דלעניין נזקין מקרי זה כח אדם זהו משום דגם גרמי חייב בנזקין דאדם מועד לעולם אבל לא בשחיטה [הרא״ה] וכן מבואר מדברי הרא״ש ע״ש והטור והש״ע שכתבו ואפילו הפיל הסכין בידו או ברגלו שלא בכוונה וכו׳ כשירה כוונתם שלא בכוונת שחיטה וחתיכה אבל לעולם כוונת זריקה בעינן כדמוכח מסוף דבריהם ע״ש וראיה ברורה לזה מתוספתא [פ״ב] דתניא שם נפלה סכין ושחטה או שדרס עליה ושחטה וכו׳ נבילה ומטמא במשא עכ״ל ודרס עליה בע״כ דהוה כה״ג שדרס על הסכין וע״י הדריסה נשחטה ופוסל השחיטה ועפר״ח ותב״ש ולא נתברר לי דבריהם והמעיין יראה שכל דברי הראשונים אחת הם אמנם לדינא גם הם הסכימו כן ע״ש ודו״ק]:

ז יש מי שאומר דבשחיטה בלא כוונה כשהשחיטה כשירה מ״מ אין שייך לברך על שחיטה כזו דברכה לא שייך אלא כשעשה בכוונה [מג״א סי׳ קנ״ח סקי״ד] וצ״ע דלפי מה שכתב רבינו הרמ״א לקמן סי׳ י״ט דסמוך לשחיטה יכול לברך גם אח״כ למה לא יברך דהא עיקר הברכה על קדושת ישראל שאין אוכלין בלא שחיטה והרי יש לפנינו קדושה זו ולא דמי למ״ש שם בא״ח לעניין נט״י כשנטל ידיו שלא לכוונת אכילה ואח״כ נמלך ואכל יטול שנית בלא ברכה משום דיצא בנטילה ראשונה ע״ש זהו וודאי כן הוא שהרי נמשך קצת זמן מנטילה הראשונה ולא שייך לברך אבל מיד אחר הנטילה כשנמלך לאכול נ״ל דגם שם צריך לברך ויש להתיישב בזה [וכ״מ קצת מלשון הט״ז שם סקי״א]:

סימן ד׳

[דיני שחיטה לעבודת כוכבים ובו ט"ו סעיפים]

א דבר ידוע שעבודת כוכבים אסורה בהנאה ותקרובת שלה שמקריבין לה קרבן אסורה הבהמה בהנאה בשרה ועורה ופירשה כמו שיתבאר בסי׳ קל״ט לפיכך השוחט בהמה או עוף ואומר ששוחטה לשם עבודת כוכבים פלונית הוי תקרובת ואסורה בהנאה וכ״ש באכילה והיא מטמאה ג״כ ואפילו לא אמר על השחיטה ששוחט לשם זה אלא שאמר הריני שוחט ע״מ שאזרוק דמה או אקטיר חלבה לעבודת כוכבים אסורה בהנאה וכן ע״מ שאחר יקטיר ויזרוק ג״כ אסור בהנאה והכי קיי״ל [ל״ט.] דכשם שבשחיטת קרבנות מחשבין מעבודה לעבודה במחשבת פיגול שאומר הריני שוחט קרבן זה ע״מ לזרוק דמו חוץ לזמנו שזהו עיקר פיגול כמו כן במחשבת עבודת כוכבים מחשבין מעבודה לעבודה:

ב ודע דעבודות של כוכבים מבואר בש״ס [סנה׳ ס׳:] שהם ג׳ שחיטה כדכתיב זובח לאלהים יחרם וזריקה כדכתיב בל אסיך נסכיהם מדם וניסוך היינו זריקה והקטרה כדכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו אבל קבלה והולכה כבקדשים אין בהן ולכן השוחט ע״מ לקבל דמה לכוכבים או להוליך דמה אין זה תקרובת לאסור בהנאה ויראה לי דבאכילה אסורה שהרי עכ״פ הוא מין ושחיטתו נבילה כמ״ש בסי׳ ב׳ ואולי עשה כן כמה פעמים דלכ״ע אסור:

ג מדברי רש״י ז״ל [חולין ל״ט: ד״ה חולין] מתבאר לי דכשם שהשוחט לכוכבים או ע״מ לזרוק דמה לכוכבים אסורה בהנאה כמו כן אם בשעת שחיטה אומר הריני זורק דמה לכוכבים ג״כ אסורה בהנאה דהדם היוצא בשעת השחיטה זו הוא זריקת הבל שלהם אבל אם בשעת שחיטה לא אמר כלום ואח״כ זרק דמה לכוכבים לא נאסרה השחיטה רק מטעם הוכיח סופו על תחלתו כמו שיתבאר לפנינו בס״ד [ובזה מתורץ קושית התוס׳ שם בד״ה מקום ע״ש וראיה לזה דאל״כ היכי משכחת לה שתי עבודות ודו״ק]:

Thursday, March 13^rd 2025 – השלמה

ד כתבו הטור והש״ע שחט סתם ואח״כ חישב לזרוק דמה או להקטיר חלבה לכוכבים ה״ז ספק זבחי מתים עכ״ל והספק מבואר בגמ׳ שם מפני שיש פלוגתא אם אמרינן סופו הוכיח על תחלתו שגם בשחיטה חישב כן או לא אמרינן והנה לעניין דיני ממונות ס״ל להרמב״ם ג״כ בפ״ד מזכייה דהוה ספק אבל הרא״ש פסק שם דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו כמ״ש הטור בח״מ ס״ס רמ״ה ע״ש ומ״מ לעניין איסור עבודת כוכבים החמיר הטור בכאן ויש מי שמתיר גם בכאן מטעם זה [ב״י בשם רי״ו] ומ״מ לא התיר הבהמה רק בהנאה ולא באכילה מיהו זה וודאי דאם אחר זרק או הקטיר דמותר הבשר גם באכילה וכן אם הוא עצמו אמר בשעת שחיטה ששוחט לשם שחיטה ואח״כ זרק או הקטיר דמותרת ג״כ באכילה [ב״ח] דלא שייך בזה לומר הוכיח סופו על תחלתו:

ה ודע דמחשבת פיגול בקדשים אינו במחשבה בלבד אלא באמירה כמ״ש רבותינו בעלי התוס׳ בפסחים [ס״ג.] ובב״מ [מ״ג:] וכ״כ רש״י ז״ל בזבחים [מ״א: ולעניין מחשבת כוכבים אינו מבואר אם בעינן דווקא אמירה ולכן יש לאסור גם במחשבה בלבד [וכ״פ התב״ש ועכרו״פ] שהרי מלשון הרמב״ם ז״ל בפי״ג מפהמ״ק נראה דס״ל גם בפיגול דדי במחשבה בלבד ע״ש וגם מהתוס׳ בעצמם נראה שיש שמסתפק בזה [זבחים ד׳: ד״ה מחשבה וחולין ל״ט ד״ה. אלא] וכן מהדין הקודם מוכח דבמחשבה בלבד נאסרה דאל״כ מה שייך הוכיח סופו על תחלתו כיון שלא דיבר בתחלתו:

ו אין המחשבה הולכת אלא אחר השוחט ולא אחרי מי שהבהמה שלו לפיכך ישראל ששחט בהמה של מצרי והמצרי חשב או אמר לכוכבים לא נאסרה אפילו באכילה אבל כשהישראל חשב אסורה בהנאה אף שאין הבהמה שלו ואפילו לא חשב על עצמו אלא חישב בשעת שחיטה שהמצרי יזרוק דמה או יקטיר חלבה לכוכבים פסק הרשב״א ז״ל [בת״ה] שאסורה בהנאה ואף שיש מפקפקים בזה מ״מ כן עיקר לדינא [עב״ח וש״ך סק״ד] ויש להסתפק אם חישב על אחר שאינו בעל הבהמה שיזרוק דמה או יקטיר חלבה לכוכבים אם נאסרה בהנאה ואפילו באכילה יש להסתפק להסוברים דבפעם ראשון לא נאסרה הבהמה כמ״ש בסי׳ ב׳ ויש להחמיר [עתב״ש סעי׳ ח׳ וערש״י ל״ט. ד״ה לזרוק דמשמע ג״כ שסובר כהרשב״א ודו״ק]:

ז כתב הטור ישראל ששחט בהמת חבירו לכוכבים לא אסרה שוודאי לא כיון לאוסרו אלא לצערו אבל אם היא של שניהם כתב הרמב״ם שאוסר גם חלק חבירו וא״א ז״ל כתב שאפילו אם הוא שותפו אינו אוסר שאינו מכוין אלא לצער שותפו ואם ישראל עבריין שוחט בהמה אחרת או שהתרו בו בישראל וקיבל התראה אז וודאי כיון לאסור ואסור עכ״ל:

ח ביאור הדברים דקיי״ל [חולין מ׳.] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בלא מעשה כגון המשתחוה לבהמה חבירו לא אסרה לגבי מזבח משום נעבד וכיוצא בזה אבל בעשה בה מעשה כגון ששחטה לעבודת ככובים או שניסך לה יין בין קרניה הוה פלוגתא דעולא ור״ה סברי דע״י מעשה אוסר גם את שאינו שלו ור״נ ורב עמרם ורב יצחק סברי דגם ע״י מעשה אינו אוסר את שאינו שלו וגם בזה יש פלוגתא דר״ח פירש דדווקא ע״י מעשה זוטא אינו אוסר אבל במעשה רבה אוסר גם לר״נ ור״ע ור״י ורש״י פירש דאפילו ע״י מעשה רבה אינו אוסר לדידהו והסכים הרא״ש שם לפירש״י ע״ש ויש מחלוקת בין הפוסקים כמאן הלכתא דהראב״ד [בפ״ח מעכו״ם בהשגות] והרשב״א [בת״ה שער א׳] והטור והש״ע לקמן ס״ס קמ״ה פסקו כמאן דאסרי ע״י מעשה והרא״ה [בבד״ה שם] והר״ן [ס״פ השוחט] פסקו דאינו אוסר ע״ש: